אהוד זקסנברג
11.09.2013
אסופה של פליטים פגועים יושבים בקרוון מנסים להתכנס בסרגל החישוב, מין סרגל לבן עם
ספרות ושנתות כשמתוכו נשלף פס מרכזי האמור לתת תוצאה מתמטית של שורש חזקה
ובריבוע. מחשבוני יד מפלסטיק בגודל של סנדוויץ' טונה כבר פה, הם נמצאים רק אצל אלה
שיש להם קרובים באמריקה, אבל כאן בטכניון במכינה לארכיטקטורה, לא מאשרים
להשתמש בהם בבחינות הפיסיקה והמתמטיקה. אף פעם לא הבנתי מדוע הם מתעקשים
שאבין מה קורה לרכבת שיוצאת מחיפה בשעה שמונה כשיא פוגשת רכבת מבנימינה. בדרך
קבע שקעתי תמיד בצבע הרכבת, צורת הקטר ובמיוחד בעיצוב הזוויתי של מפנה הבקר
בחזיתו של הקטר. מטבע הדברים גם לא הצלחתי לתת מענה ראוי לאף אחת מהתשובות
במבחן, אבל במכינה הקצרה והמיוחדת של הטייסת המיתולוגית "יעל רום", לא התעניינו
בעיצוב של רכבת או בנינים, זאת מכינה לאדריכלות בטכניון שמתעסקת במהירויות
ובפגישות של רכבות על המסילה.

40 שנה למלחמת יום כיפור: ההקלטות, החשיפות החדשות, ההשפעות
התרבותיות. סיקור נרחב
מסביב ישובים אודי קרבות, יקי נחמן, עטור זקן יפה שלא מפסיק לדבר בלילות הקרים,
בדירה הקולקטיבית ששכר הטכניון לתלמידי המכינה שפתח למחזור מיוחד לבוגרי מלחמת
יום כיפור. ברחוב דרך הים בחיפה רוחות עזות בחורף ולנו היה קר במיוחד, מול חוט הלהט
של התנור החשמלי מאדים יקי באור, איני מצליח להבין מדוע הוא אינו ישן בלילות. הוא מציע
לי להצטרף אליו לשיחות אצל הפסיכולוגית שקיבל מהטכניון, בוא נלך יחד הוא מציע, אנו
פוסעים זה לצד זה מכונסים בעצמנו, עולים במעלה ההר למשרד אנונימי בטכניון, יושבים
שם מול אישה מבוגרת ומספרים על בעיות השינה. היא שואלת מדוע הגענו יחד, אנחנו
יוצאים מחדרה מובכים וצוחקים, מבינים שיש לנו בעיה, "בעיה גדולה" היא אומרת.
אנחנו חוזרים לכיתה, רעיה שחורת השיער יושבת מאחור, תמיד היא יושבת שם, על אותו
כסא עטופה בז'קט הטייסים האפור. הג'קט שנשאר מבעלה שהתרסק, היא לא מרפה ממנו,
צווארון הפרווה מונצח על גופה ביום ובלילה, אנחנו תמהים אם היא מתכסה בו גם בלילה,
היא לא עונה, היא לא מרבה לדבר איתנו.
בייאושי, הלכתי לריטוב. ריטוב הוא צייר ריאליזם רוסי שעלה לא מכבר מאודסה, הוא מלמד
אותי לצייר בפחם – יד מחזיקה כוס, כמה ידיים כאלה ציירתי? אולי זה יאפשר לי לעבור
בטכניון לפחות את הבחינה בציור. בדיוק בקשו ממני לצייר יד בבחינה שלהם, והתוצאה
הייתה מדהימה, זו הבחינה היחידה שעברתי. המכינה הזאת מעייפת אותי וזורקת אותי כל
פעם למקומות אחרים, מקומות רחוקים, הפעם זרקה אותי הכי רחוק, לאמריקה.
בטוסון אריזונה, במחלקה לאדריכלות, אחרי שעורי הסטודיו הארוכים עם פרופ' לרסון, אני
חוזר בשעות הקטנות של הלילה ולא מצליח להירדם. כשאני נרדם סוף סוף, אני מתעורר
בבעתה, מכוסה זיעה קרה, מחפש את הנשק שהלך לאיבוד ברמת הגולן. מפעם לפעם
הסיטואציה משתנה, פעם בירידה מהזחל"ם, פעם בירידה מהאוטובוס שפורק אותנו
למלחמה. הסיטואציה משתנה, אבל הנשק תמיד חסר. שנים אחר כך אני מפתח לעצמי
טכניקות לגנוב נשק מאחרים, רק שהלילה יעבור בשקט.

מאז שאבא שלי יצא מהבית, הכלב לא מפסיק לילל. אבי גויס בצו שמונה, הכלב מילל ואני
איני מוצא לעצמי מקום בבית הזה ברמת גן. כל-כך חיכיתי למלחמה, והנה היא הגיע ואני
תקוע בבית. השתחררתי באפריל בדרגת סגן, איני משויך עדיין ליחידת מילואים ולכן איני
מגויס. אני מחכה שאימא שלי תרד לקומה התחתונה כדי שאוכל לצלצל לבית השריון ולשאול
מדוע לא קוראים לי.

אחרי שלוש שנים, שנה וחצי סיורי תעלה ופתיחת צירי בוקר, חלקה בתקופת ההתשה,
אימונים בפלס"ר, קורס קצינים חי"ר, ותקופה של אימון קציני שריון חדשים בנגמ"שים.
האימונים האחרונים היו ברמת הגולן לקראת פשיטה גדולה בלבנון, אשר בוטלה ברגע
האחרון. אני כקפיץ דרוך מחכה לאקשן.
עכשיו אני מנהל שיחות שכנוע, כדי לא להפסיד את המלחמה. הכל בלחש, מחשש שאימי
תאזין לתחנוני, מול איזו חיילת צעירה בבית השריון, שאינה בדיוק מבינה את מצוקותיי
ושואלת אחרי הטלפון המי יודע כמה, מה אתה בדיוק רוצה? אני רוצה שתצלצלי אלי הביתה
ותגייסי אותי, כדי שאימא שלי תהיה משוכנעת שקוראים לי, שזקוקים לי באמת.
הטלפון המיוחל אינו מגיע. אני מרגיש שאם לא אמהר ביוזמתי, אפספס את המלחמה הזאת
שכל כך חיכיתי לה, הרי אצלנו המלחמות מסתיימות מהר כל כך. אחרי שלוש שנות הכנה
ואימונים מפרכים זה הזמן להביא לידי ביטוי את היכולות הקרביות שלי. אני לוקח את עצמי
ואת התיק שתמיד מוכן למקרה חירום, והולך לחפש את המלחמה.
את רוב שנותיי בצבא ביליתי בדיונות של סיני, רחוק מבסיסי השריון במרכז הארץ, איך
מגיעים למלחמה הזאת? לקחתי טרמפ לג'וליס, בכל זאת בסיס שריון גדול ומכובד עם
מסורת ורס"ר "סוס לבן".
יום ראשון בבוקר, החדשות זועקות מלחמה, ואני עובר את עמדת הש.ג. בג'וליס,
הפסטורליה מדהימה, הממטרות סובבות מעל הדשא הירוק, רחבת המסדרים מדוגללת
למופת.כאילו אין מלחמה בישראל. החביות צבועות בלימין שור בשחור וירוק, עברתי כאן
קורס משק"ים, דבר לא השתנה מאז.
אני מתחיל לשאול שאלות בביתן מול משרדי מפקד הבסיס ונתקל בעיקר בחוסר עניין, מבקש
להתגייס למלחמה ונתקל במבטים מזוגגים, משועממים וחסרי תושייה.
מה קורה במרכז האימונים הראשי של חיל השריון, פה כותבים מערכי לחימה ותורות
לחימה, כאן מאמנים טנקיסטים בכל מקצועות הטנק, כאן מתאמנים קורסי קציני שריון, כאן
צמחו כל האייקונים שלנו. פה פגשנו בהרצאות את מפקדי השריון האגדתיים כמו, טליק. כאן

שמעתי מורשת קרב וחשיבותה של השמעת הצבאית מפיו של ציפורי. האורים והתומים של
השריון הישראלי, עומד חסר אונים, כמעט נטוש מחיילים למעט אנשי מפקדה בודדים.
אין בסיס חשוב מזה לשריון. האם הם אינם מבינים שפרצה מלחמה?
התשובה הלקונית של הפקידה מפנה אותי לפיסת הדשא ממול, "תחכה שם, יקראו לך"
זוהי תשובה כל כך מוכרת בז'רגון הצבאי, אבל הפעם זאתי מלחמה, מדוע אני צריך לחכות?
הפעם, האמירה השחוקה של "הסורים על הגדר" זאת שהחדירה בנו רוח לחימה שוב ושוב
במהלך שרותי הצבאי, הפכה למציאות. גרוע מכך, לא העליתי בדעתי שהסורים כבר עברו
את הגדרות ובפועל כובשים את רמת הגולן.
הדשא היה נוח מאוד, גזום למשעי כפי שראוי לבסיס הדגל של בית הספר של השריון
הישראלי. אט אט, הדשא הפך למקום התכנסות למילואימניקים נוספים, מחפשי יחידות
כמוני. הישיבה ספק שכיבה על הדשא לא הביאה מרגוע, בעידן נטול תקשורת סלולארית,
שלטה אי ודאות מוחלטת מסביב. ההצמדות לטרנזיסטור היתה מקור המידע היחיד, משם
הועברו שפע של הודעות הרואיות\לקוניות בסגנון: "כוחותינו נלחמים בכל החזיתות". לא זכור
לי אם הייתה בשלב זה ברפרטואר ההודעות המילה "הודפים" או שולבה מאוחר יותר.
הודפים או שלא, אני פה על הדשא מחוץ למאמץ המלחמתי. ברוך שניידרמן, חברי מאימון
לוחם בביר תמדה הגיע גם הוא לדשא. כך נוספו להם חיילים וקצינים נוספים, לרוב
משוחררים צעירים בדרגות סגן, מחכים "להצתווותות ככוחות מילואים לתגבור בחזיתות".
בשעות אחרי הצהריים בטור אופקי, ובסדר שריון מופתי, הוכנסו אוטובוסים מאובקים
לשדרת הבסיס הראשית. דקות ספורות עמדו שם בדלתות סגורות, עד שלפתע נפתחו
הדלתות, משם זלגו כמו מפל חיילי סדיר, ילדים בסרבלי שריון קרועים ומוכתמים.
חבר שישב לצידי זיהה מתוך יוצאי האוטובוס בן מהקבוץ בו הוא נולד, לאחר שזיהו אחד את
השני התחבקו השניים ופרצו בבכי.
זאת הייתה הפעם הראשונה שהבנתי את גודל האסון, המילה מחדל לא הייתה קיימת באוצר
המילים שלנו, לא בשלב זה וגם לא אחר כך. זאת הייתה נקודת המפנה, רק עכשיו הבנו את
גודל השבר. הצעירים שהורדו מהאוטובוסים היו שאריות צוותי טנקים שנפגעו בסיני, כלומר
טען קשר שנשאר מטנק אחד ונהג שנשאר מטנק אחר, ערב רב של בודדים ששרדו מטנקים
שנפגעו מהמצרים. חיילים אלו נאספו לצורך ציוות מחדש והתרעננות בג'וליס, אך לא לפני
שעצרו בשקם באל-עריש להתרעננות וניקיונות. לא לפני שנאמר להם, כי לצורך שמירה על
המורל הלאומי, לא יספרו את קורותיהם בתופת המצרית. הירידה מהאוטובוסים והפגישה
עם חברים פרצה סכר של רגשות ודמעות. החוסר באמצעי תקשורת מודרניים שניטרלו עד
כה את המידע מהשטח, הוחלף בעדויות כואבות של חיילים מרוטים מהחזית. תחושות אי
הודאות הפכו לתחושות של רעות, הטיית שכם וצורך של ממש בשמירה על השרידות
הלאומית שלנו כמדינה.
אל ישמעו מילים כאלה לקורא כמילים פומפוזיות, הדור שצמח על הילת הניצחון במלחמת
ששת הימים והגאווה הלאומית בכוח הבלתי מנוצח, הבין לפתע כי כללי המשחק השתנו.
הערב הזה בג'וליס היה מאיים מתמיד, התחושה שיש לפעול מיד, ללא פקודה ללא מפקד.
אוזלת היד ואי ההכוונה בג'וליס, חידדה את העובדה שחייבים לשבור את חוקי המשחק
ולצאת לדרך.
כקצין צעיר הכרתי את מושג "התארגנות" על כל הטיותיו, התחלתי בחיפוש אחרי כלי רכב
ש"נארגן" לצורך תזוזה החוצה, לא ברור מהיכן לא ברור לאן, אבל חייבים לזוז. תחילה
כהרגלי עניינו אותי מאוד הג'יפים האמריקיים החדשים שהוחנו מול לשכת אחד ממפקדי
המדורים. אלא נראו חדשים, כאילו ירדו מפס היצור רק אתמול, אחרי נהיגה בג'יפים
המהוהים של פלס"ר 14 יכולתי להתרשם מהיכולת האמפיווית תחת מכסה המנוע, כמו גם

מחוסר היכולת שלי לאלתר חיבורי חוטים כך שאגרום להנעתם. על אף הנחישות, הבנתי
שיש להתמקד בכלי רכב אחרים.
לסיור האלים שהחל כמסלול פרט במחנה ג'וליס התווספו חברים נוספים, הפעם לכיוון מבני
מדור "נטר", מקום אשר היה זכור לי לטובה בהשתלמויות הנהיגה ומסלולי העבירות
הבוציים. כאן עמדו להם שני זחל"מים אשר כל ייעודם היה תרגול לימוד נהיגה, הם עמדו
ערומים, ללא זיווד ללא נשק, אך נראו מתאימים מאוד למשימה, הם הונעו בקלות וניכר בהם
כי טופלו מכאנית בתשומת לב רבה על ידי חניכי הקורסים, בדיוק מה שצריך למסע העלום
שלנו. שני הכלים הוסעו לרחבת מגרש המסדרים ועליהם צוותו ללא רשימות שמיות ומספרים
אישיים חברים, רובם קציני פלס"ר מהשרות הסדיר. לא היה ברור מי עושה מה ומי המפקד,
אבל זה היה מספיק להגיע לשער הש.ג. שנפתח לרווחה וזכה להצדעת דרך צלחה.
לא זכור לי בדיוק מי הורה ומה היה השיקול שהנחה אותנו לפנות שמאלה ביציאה ולא ימינה
לכוון סיני. אולי מגבלת המרחק או החשש מכמות הדלק המוגבלת הביאה בסופו של דבר
לשני הכלים על זחליהם לנוע צפונה. עוברים משמאל את קסטינה, עוד מחנה שריון מנומנם.
אוסף מיקרי בלתי מגובש בלתי אחיד בהכשרותיהם, מוצב על סיפון הזחל"מים, חדורי
משימה, בג'ינס וטי שירט, נעים צפונה. מבטי העוברים והשבים בצמתים, על כביש החוף, לא
השאירה ספק, אלה עולים לעזור בקרבות הלחימה. נהגים נופפו לשלום וסימנו סימני ניצחון
באצבעותיהם. עוזי בלילה, חבר מהפלס"ר בסיני שרצה להצטרף אלינו ליווה אותנו בצעקות
ממכוניתו מכפר ויתקין ועד חדרה. שליחות עצומה הורגשה באוויר בזחלים ומחוצה להם.
כביש החוף כולו נפנף בידיו.
במורדות לטבריה, על הכביש הראשי, עצרו את הזחל"ם בגופן נשים שמלאו את חלקו
האחורי במטעמים עוגות ופיצוחים, כמעט כמו טיול שנתי. נראה כי טבריה כולה יצאה לברך
את שני הזחל"מים שלנו. אנחנו חדורי משימה, ממשיכים בדרכנו צפונה כאשר את מנות
הקרב החסרות ממלאות חבילות מזון ופירות אשר נזרקות בתנועה קשתית פנימה לתוך
הזחל ללא כל יכולת שליטת הצוות. אנו חוצים את הירדן ומתחילים לטפס במורדות
המערביים של רמת הגולן, ללא רשת קשר מוגדרת, ללא היותנו מזוהים עם כח זה או אחר,
כל שיש לנו אלה שני הזחל"מים ותכולתם המצומצמת.
בעליה לרמת הגולן, אנחנו חולפים על פני בית המכס למחנה השריון המסודר של נפח. זה
היה מחנה שריון מסודר ומאורגן והנה שער הכניסה נמחק, פרוץ מפויח הבסיס ונראה נטוש.
צפון מערבית למחנה פזורים נטושים טנקי שו"ט, צנטוריונים משופרים, ולכיוון המורדות
המערביים טנקים סורים. הרמה הירוקה הפכה פתאום לשחורה, ריח פיח ושרפה בכל מקום.
אנו נעים בלהט ההתקדמות באמצעות חושינו בלבד בנסיעה מזרחה, לחפש את המלחמה
שהחלה בלעדנו. תמונת המצב אינה ברורה, לא ידוע לנו היכן המלחמה, מה שבטוח זה
שאנחנו מחפשים אותה בתנועה מזרחה.
מגיעים מדרום לאלרום, ממערב לנו הר חרמונית, מחפשים לחבור עם הכוחות הלוחמים.
פה בלילה הקודם הושמדה הסיירת של חטיבה 7, רוב אנשי הזחל"מים צמחו בפלוגה או
הכירו היטב את חייליה וקציניה על המ"פ הנערץ אורי קרשני. אנחנו עומדים במרחק של
מטרים המפרידים בנינו ובין הנגמ"שים, שנחשבו עד לפני יום לכלי לחימה יעיל. עתה הם
פעורים, נמסו מהחום ונראים כשארית יציקת אלומיניום מבעבעת, אנו עדים למה שעלה
בגורל צוותי הלוחמים. הפלוגה נכנסה למארב של קומנדו סורי, אין פלס"ר 7. המשפט הזה
אינו נתפס, מול אמבטיות האלומיניום הריקות שנותרו במקום.
אנו מתמקמים בצמוד לציר העלייה לחרמונית, התחברנו לרשת קשר של כוח הצמוד אלינו
זמנית, כדי להמשיך בתנועה מזרחה. אני ניצב בזחל"ם ומחכה להמשך תנועה. בינתיים
הודיעו שממתינים לפתיחת הציר מזרחה, חיל האויר צריך להגיע להפציץ מטרות ממזרח לנו,
מבקשים לחכות.

עתה החל מחזה סוריאליסטי, אליו לא הייתי מוכן. מטוסי חיל האויר מגיעים בזה אחר זה,
ובזה אחר זה הם מופלים. הם מגיעים להפציץ מטרות ממזרח לנו ובכל פעם, כמו בסרט
אימה, נשלח טיל המשאיר שובל לבן פוגע בהם ומרסקם. המחזה הנורא הזה נמשך ונמשך,
אף מטוס באויר אינו שורד. זה מחריד אותי עד עמקי נשמתי, כך טיל סורי משאיר שובל לבן
ומפיל מטוס, והמחזה הזה חוזר על עצמו כל אימת שמגיע מטוס חדש. ברוב המקרים לא
ניראת אפילו פליטה של כסא מפלט מהמטוס. כך אני צופה במחזה של חיל האויר, זה
שסביבו נבנתה הילה של כח כל יכול, וכאן הוא מובס בצורה מחפירה.
זאת היתה עוד מכה בתדמית המפוארת של הצבא המנצח.
לאחר מופע האימים של מטוסי הסילון, הגיע שעתו של מטוס הסיור הקל,זה שזכור לי מסיני,
מטוס פייפר המיועד לתצפית קידמית, זה שאמור לדווח לכוחות הקרקע את הקורה ממזרח
לאזור החרמונית. לא עוברות מספר דקות וגם הוא סופג טיל ומופל בחרפה נוראית, כאילו
לקוח מסרטי מלחמת העולם השנייה, מסתחרר לו לאיטו באוויר מספר פעמים עד שמתרסק
לו ממש מולנו. איזו בושה. מעתה אני מבין שגם מחיל אויר אפשר לשכוח במלחמה הזאת.

לסיום ההופעה המבישה והפוגענית הזאת, כשכולם נושאים עיניהם לשמים, מתייצב לו
לצידנו ג'יפ קצר עם ברזנט. ללא הידור, בכסא ליד הנהג יושב לא אחר ממשה דיין, הגיבור
האגדי ממלחמת ששת הימים מנופף לשלום, על מה הגאווה אדון דיין, מעליך מתרסק חיל
האוויר שלך ומשאיר פטריות של אש בקרקע, מצפון לך, רק עשרות מטרים ממך, מונחים
להם חרוכים למוות, פאר החטיבה, מיטב הנוער, פלוגה שלמה פלס"ר 7 .
מה קרה לנו אדון דיין?
איני יודע כמה רגעים יש לאדם עם עצמו, רגעיי מיקוד של שקט נפשי, התנתקות מהעולם,
רק עם עצמו. במלחמה הראשונה של חיי, בגיל 21 דיברתי עם עצמי ועם אלוהים, רק שנינו
לבד אני והוא. המחזה הזה זעזע אותי, הבנתי שאין מטריה אווירית שמחפה מלמעלה, אין
כוח עליון של חיל אויר ואולי אין גם כוח עליון אחר, יש רק ריח של חיילים שרופים שלא יוצא
לי מהאף ואמא אחת שמחכה בבית ולא יודעת כלום.
מאחורינו מתארגן תאג"ד לפינוי פצועים, אליו זורמים ללא הרף אלונקות של חיילים עטופי
תחבושות לבנות. אנו מתקדמים מערבה ועולים סמוך למפקדה של רפול מחפשים כוח
שייאמץ אותנו, ניסיונותינו אינם צולחים, מפקד הגזרה הצפונית מרשים בנוכחותו חבוש
בכובע אוסטרלי אפוף מפות ומכשירי קשר, לאיש אין זמן או סבלנות להטריד את עצמו עם
החבורה המוזרה שמחפשת את המלחמה.

לפנות בוקר, ביוזמתנו, אנחנו מצטרפים בסדר התנועה על דרך אפר מדרום למסעדה,
לכוחות הפורצים מזרחה, זהו טור של כלי שריון הנע בחושך מזרחה. תוך כדי עצירה
בתנועה, פוגע טנק שלנו במה שהיה מחלקת הנדסה קרבית סורית. הפגיעה והעצירה הזאת
הייתה עבורנו ממש בזמן, לצורך השלמת חוסרים שלא נמסרו לנו ביציאה מג'וליס, קלצ'ניקוב
סורי ואפוד לחימה הכולל מחסניות, עכשיו אני מאורגן כחייל.
זהו כוח הנדסה סורי, שנאלץ לעצור בתוך הבוקה והמבולקה של המלחמה הזאת. המראה
הנגלה לעיני, כמו בסרט מבוים היטב. בנגמ"ש הסורי הפגוע ישוב נהג ללא רוח חיים, כאילו
אמרו לו עצור לרגע עד הסצינה הבאה. הוא זקוף במושבו ידיו אוחזות בידיות כאילו ועוד רגע
ממשיכים, ואני נכנס לדמויות, מביט בפניו השלוות ומנסה לצלול לקורה איתו בשעותיו
האחרונות. ימי הלחימה והזיעה הביאו אותו להתיז בושם על בגדיו שעדין נישא היטב בחלל
הנגמ"ש, בושם בתוך הטרוף הזה? איזה ניגודים הכניס הבמאי בתסריט הזה. משמאלו ליד
מערכת המתגים של הטנק תמונה בגודל גלויה, תמונה של אישתו והבת, פתאום הקרבה
האינטימית הזאת במרחק נגיעה מזעזעת אותי, כמעט הזדהות עם קרבה אסורה, זה האויב
שלך במרחק חצי מטר ממך, נראה כל כך אנושי כמעט מוכר. עכשיו שקט, הקרב הזה תם
עבורו, השחקנים עצרו ב"פריז", כאילו רק לרגע, אוטוטו ממשיכים. אני לא יכול להסיר ממוחי
את המחשבה, כי גם לו מצפים בבית, הרי ראיתי את הדמויות במו עיני, האם הם יודעים?
מתי הם ידעו? מה יהיו הסצנות הבאות בבית לכשידעו? האם זה פייר שאני יודע והם עוד
מקווים לטוב? ודאי יעברו ימים רבים והם עדין נושאים תקווה והוא ישוב כאן מולי.
בבוקר הזה הערפל סמיך יותר מאבק הרכב שלפניך אנחנו רומסים את גדרות התיל
הנושקים לשיחי הצבר ומקווים לא להיתקע כאן בטח לא בשיחי הצבר. חודרים לסוריה.
הבוקר מאיר לנו פנים בהפגזה מסיבית, בזחל"ם הפתוח, גם ללא ידיעת תרגולת הפגזה,
אתה אוטומטית יורד נמוך קרוב לרצפת הזחל, מחכה שההפגזה תסתיים, מרים את הראש
לבדיקת נזקים מסביב רק שזה נגמר. לאחר קבלת בפנים הזאת, אני מרים את הראש
ומבחין בדלת הנהג הפתוחה ודמות בג'ינס וחולצה לבנה מטיילת בשטח. לא ברור כמה זמן
תמשך ההפוגה בהפגזה, אבל הבחור ממשיך להלך בחוץ כאילו הוא בטיול שנתי. זה יוסי
נהג הזחל"ם, כל הניסיונות לשכנעו לחזור לא צלחו, נאלצנו לדחוף אותו רועד בכוח לחלקו
האחורי של הכלי להתיז מים על ראשו, ולדאוג לפינוי אחורה לטיפול.
המחזות הסורייליסטים במלחמה הזאת אינם פוסקים אצלנו, עוד אנחנו מתאוששים
מההפגזה מופיעה על ציר הדרך הראשית מכונית אמריקאית גדולה, הנהג מרים מאחור את
דלת הבגאז' ומסמן לנו להגיע לעברו. נציג הזחל"ם פוסע לעברו בזהירות ומסמן בידו שנגיע,
ובכן בכל הכאוס הבלתי יאומן הזה, מגיע דייג מטבריה שהיה לו מאוד חשוב לדאוג לדגים
צלויים לכוחותינו בחזית, הוא נכנס פנימה לסוריה עם השברולט האדומה הענקית והדגים
בצמוד למשאיות האספקה, וכולו שמחה וגאווה על המאמץ המלחמתי שלו.
היעד הינו צומת מעץ, אנחנו בתנועה, מפקד יחידת הטנקים אליה חברנו הבוקר מבקש
שנתקדם ונטהר את הגבעה מדרום לדרך הראשית, סוף כל סוף אקשן. אנו עולים בשעטה
עם הזחל"מים ביישור קו, כמו בסדרות האימונים ליד משאבי שדה, מרססים את החפירות
מלמעלה, אט אט יוצאים להם מהחפירות האמצע השיממון הזה חיילים שמוטים נושאים
ידיהם למעלה. מה נעשה איתם, אנחנו שני זחלמ"ים לבד בשטח, אין מאחורינו כח לחימה
שיוכל לאסוף אותם. זהו בוקר מוזר, החרמון פתאום מאחורינו מצפון מערב לנו, אומרים לנו
שהסורים משם מתצפתים עלינו. רואים אותנו כל הזמן.
החיילים נאספים, תמיד ישנם חיילים שתופסים פיקוד על שבויים, ותמיד חוטי טלפון השדה
משמשים לקשירה טובה. אני נבוך מהמראה משתדל לא להביט בהם, כמעט מרגיש שרוצה
להתנצל, אני יודע שאסור לי אני הרי חייל, יותר מכך מפקד עם סמכות.
פרקש מושבניק ממשק בדרם הארץ, חייל שהצטרף לזחל"ם טרם יציאתנו מג'וליס, הוא לא
נראה כמו החברה שאני זוכר מהפלוגה, הוא לא בדיוק מוצא עצמו בחבורה שלנו.

עוף מוזר. הוא מגלה נחישות רגעית, ולוקח אחריות על השבויים, חלק הוא קושר בחוט טלפון
השדה שמצא בעמדה. הוא קושר אותם היטב שלא יברחו, אחרי הכול הוא חקלאי לקשור
הוא יודע. הוא קושר אותם לעמוד, ביקשתי שיעלה אותם לזחל"ם ונוריד אותם בהמשך, הוא
מתעקש, הוא יודע יותר טוב, הסכם הפשרה המהיר גרם להושבתם על מנשאי הברזל
המתקפלים באחורי הזחל"ם.
אנחנו יורדים מהרכס נעים בשטח להמשך המשימות מדרום לכביש הראשי, פתאום נשמעת
ירייה בתוך הזחל"ם, אני מסתכל אחורה ומבין שפרקש ירה בשבוי שלצידו בדופן השמאלית.
לא מצאתי לעצמי מקום, השבוי לפני דקה היה חי והנה ראשו שמוט. פרקש לקול צעקותיי:
"למה הרגת אותו?" מורח אותי, "אני יודע יותר טוב ממך איך להתנהג איתם". מאוחר יותר
מעלה בפני סיפור על אחיו שנהרג בששת הימים. שאט הנפש שאחזה בי מנעה ממני
להמשיך ולשוחח עימו במשך ימים רבם אחר כך, ובעצם עד תום המלחמה.
החוסר הקבוע באספקת המזון הביא אותנו לשנורר תמיד מיחידות צמודות לנו, בלילות, חרף
תצפית הסורים מהחרמון וההנחיה שלא להדליק אור, לא מנעה מפרקש לארגן תרנגולות
מהסביבה עכשיו חוץ משבוי יש גם תרנגולות על המנשא של הזחל"ם בחוץ. ערב ערב הוכן,
מרק עוף וניתחי עוף שבושל היטב מתחת למחסה ומתחת לאפם של הסורים.
בימים הבאים תוך חיפוש משימות, ככוח שאין מעליו מפקד אחראי, התמסרנו לאבטחת
יחידת תותחים ארוכי טווח שתפקידם היה לבצע ירי עמוק לתוך סוריה, מטבע הדברים הם
תמיד שאפו להיות קדימה יותר לצורך קיצור טווחים וחדירה עמוקה יותר בהפגזותיהם.
שוברי ששוויון קוראים לזה היום.
בבוקר למחרת, החבירה החדשה ומיקומנו, עניינו מאוד את הסורים או שהתותחים האלה
הדאיגו אותם מאוד, בכל מקרה שלחו עלינו מהבוקר מוקדם מטוסים מנמיכי טוס שהמטירו
אש מקלעים ופצצות. כאן התמסדה לה תרגולת חדשה, שלוותה אותנו בימים הבאים.
תקיפות בוקר של מטוסי מיג סוריים, שהיו מגיעים כל בוקר בטיסות נמוכות מול השמש
הזורחת כך שבתחילה היה קשה לזהותם, הטיסות היו נמוכות מאוד, וכשהתקרבו בגובה כל
כך נמוך ניתן היה לראות את קסדת הטיס. הגובה איפשר להם לחמוק מהרדאר הישראלי
ומחיל האוויר שלנו שלא תמיד היה בנמצא.
התרגולת אצלנו הייתה התרגולת הצבאית המקובלת של קפיצה מהזחל"ם וירי נק"ל לכיוון
המטוס התוקף. אני, שמכיר היטב את האפס חמש נשארתי בזחל"ם, עם המקלע הקבוע
במרכז הזחל"ם. לא זוכר שמישהו לימד אותנו לירות במטוסים קודם לכן, בכל מקרה ירינו
לכיוון המטוס המנמיך טוס אבל לא הצלחנו לפגוע בו, לימים ביקר אותנו קצין נ"מ וסיפר שיש
לירות כאגרוף לפני המטוס וכך יש סיכוי לפגוע. מאותו רגע התרחשו שני דברים, מצאנו
תותח אויר סורי שמונה קנים נגרר בתוספת אספקת תחמושת גדולה, רתמתי אותו מאחורי
הזחל והוא הפך להיות חלק קבוע מהפק"ל היחידתי המאולתר שלנו. מכאן ואילך התחלנו
לשמוע את הפגיעות המקלע על דפנות המטוסים. מרגע זה, תקיפות הבוקר הפכו לתכופות
ולאתגר נוסף אצלנו.
בבוקר למחרת, זכינו להפגזות קוקטייל מסביבנו נחתו פגזים בין הכלים אנחנו מצטנפים לתוך
הזחל ושומעים את החבטות בדפנות הפלדה, תוך כדי כך מגיעים שני מטוסים ומטילים בנו
נפלם. לא ראיתי מימי מרק סמיך שכזה מתגלגל בשדה ומדביק כל חפץ שעומד בדרכו.
הטנקיסטים מדרום לנו, זכו למנה הראשונה, הם נחרדו לגלות שהגל הזה מתקרב לעברם
ואת צעקותיהם שמענו היטב בקשר. אחרי היעף הראשון כוון הנפלם אלינו, הכול היה ברור
תנועות המטוס האיטית בעודו סוגר יעף נוסף, מבט הטיס לכיווננו. הכל באיטיות נוראית תוך
הבנה שאנחנו המטרה, הפעם זה אנחנו. עוד הגל הזה מתגלגל וסוחף כל דבר שעומד בדרכו
הבנתי שזהו זה, אני חייב בניסיון נואש אחרון לפנות בתחינה למישהו לאיזה שהוא אלוהים.
לא דמיינתי לעצמי דמות ספציפית, ואין לי מושג למי בדיוק פניתי, אבל בצניעות פניתי אליו

במונולוג. אמרתי, איני נשוי ואין לי ילדים וברור לי שבסדר העדיפויות שלו אני כנראה האחרון
בתור. להבנתי, ראשית הוא כנראה שומר על בעלי המשפחות ורק אחר כך על הרווק היחיד
בחבורה, ובכל זאת ביקשתי, מביט לשמיים מחפש עזרה, מבקש שינסה לשמור, שייתן עוד
צ'אנס. בדרך פלא נבלם שטף הנפלם רק כמה מטרים מאחורי הזחל"ם.
למחרת, למרות ההתקדמות מזרחה, כמידי בוקר שוב מצאנו עצמנו מתמודדים שוב בירי מול
ביקורי הבוקר הסוריים, את חיל האוויר שלנו כמעט לא ראינו בימים האלה. היה ברור
שמישהו ייפגע אך לא היה ברור מי ייפגע הבוקר, רולטה רוסית. למזלנו את הבוקר עברנו
ללא פגיעות. אבל עם רדת החשיכה אירעה התפוצצות עזה במרכז הכוח, בסמוך לרכב
הפיקוד של הסוללה, מספר אנשים נפגעו מרסיסים ופונו אחורה.
באותו ערב עדכן אותנו מפקד הסוללה כי עומדת להיות מוכרזת הפסקת אש בקרוב ולכן
הונחה לצמצם טווחים לצורך ירי לפאתי דמשק למחרת בבוקר. בחשיכה ניווטנו לעמדה
המיועדת מזרחה לפי המיקום המועדף לקיצור הטווח, התייצבנו על גב רכס סלעי, התותחים
התמקמו בעמדות כשרכב האספקה של הפגזים מאחוריהם. הכול מסודר על פי התכנית,
מנה האחרונה לסורים שעות ספורות להפסקת האש.
עם שחר, כחייל ממושמע אני מפרק לניקוי את קנה האפס חמש בסיבוב תוך משיכה ידית
הדריכה חצי מהלך אחורה, בדיוק כפי שעשיתי שנים קודם לכן, מפרק ביסודיות את הסדן
והמחליק מנקה ומשמן את מסילות המקלע עודני עסוק במלאכת הניקוי וההכנה, לפתע מגיח
משום מקום הטייס הסורי התורן של הבוקר הזה. מוקדם מתמיד, כדרכו מטיס את מטוסו
נמוך מאוד, נמוך מגובה בניין בין שלוש קומות, מפנה מבטו אלינו. הצוות קופץ החוצה כדרכו
במעגל נערך לירי מסודר, ואני, אני עם חלקי המקלע משומנים היטב מוכנים להרכבה, אבל
עודם אחוזים בידי. הטיס הסורי אינו מחכה הוא עושה את הסיבוב הקבוע, אולי תוך תקווה
שאצליח להרכיב את המקלע חזרה, אבל לא, הפעם לא התכוון לוותר. הוא מפנה המטוס
חזרה מזרחה מטיל באחת מיכלי ענק ומבעיר את השטח כולו בדייסת הנפלם הלבנה. זאת
מתגלגלת על השטח בריח נורא, מתגלגלת בינינו וקורבנה הבוקר היא משאית התחמושת
הארוכה, האש אוחזת במשאית בו מטען חומרי הנפץ. הכול מתלקח במרכז הכוח, הפגזים
מתלקחים ועפים לכל עבר. זהו ה"פינלה" שתוכנן בקפידה לפני הפסקת האש.
אני עומד קפוא במקום צמוד למקלע המפורק מביט למעלה ליעף הנוסף, ובינתיים הכול
מתלקח, כמו זיקוקי יום העצמאות, חגיגת סיום הגונה למלחמה הזאת בעיצומה גם יריות גם
פיצוצים וגם זיקוקים. חיפוש הקנה והרכבת המקלע המפורק מול טייס הנפלם, ממשיך לרדוף
אותי עשרות שנים אחר כך.